הַנַּ֘עַר֮ בָּא֒ וְדָוִ֗ד קָ֚ם מֵאֵ֣צֶל הַנֶּ֔גֶב וַיִּפֹּ֨ל לְאַפָּ֥יו אַ֛רְצָה וַיִּשְׁתַּ֖חוּ שָׁלֹ֣שׁ פְּעָמִ֑ים וַֽיִּשְּׁק֣וּ ׀ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֗הוּ וַיִּבְכּוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֔הוּ עַד־דָּוִ֖ד הִגְדִּֽיל׃

עוּלֵימָא אָתָא וְדָוִד קָם מִסְטַר אֶבֶן אָתָא דְלָקֳבֵיל דָרוֹמָא וּנְפַל עַל אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא וּסְגִיד תְּלַת זִמְנִין וּנְשִׁיקוּ גְבַר יַת חַבְרֵיהּ וּבְכוּ גְבַר עִם חַבְרֵיהּ עַד דְדָוִד אַסְגִי:

הנער בא. רצה לומר: הלך לבוא העירה:

ודוד קם. היות מתחלה היו שם אנשים, ולא היה יכול לדבר עם דוד פנים אל פנים וכאשר חשש מזה מאז, ולכך עשה הסימן עם החצים, וכאשר גמר הסימן, הלכו להם האנשים, ושלח גם הוא את הנער, וכאשר שמע דוד בשלחו את הנער, הבין בדבר שאין שם איש, וקם ממקומו והלך אליו:

מאצל הנגב. מצד הדרומי של אבן האזל, ויהונתן ירה החצים מול צד הצפוני:

לאפיו. על פניו:

את רעהו. עם רעהו, על כי היה קשה להם הפרידה:

עד דוד הגדיל. הרבה לבכות יותר מיהונתן:

הגדיל. מלשון גודל ורבוי:

ויבכו איש את רעהו עד דוד הגדיל. ר"ל שדוד הגדיל לבכו' יותר מן הראוי לו למה שהיה בו מן הפחד מפני שאול ולזה מהר יהונתן לשלוח את דוד ונפרדו איש מעל אחיו: