וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ הַכֹּהֵ֑ן וַיֶּחֱרַ֨ד אֲחִימֶ֜לֶךְ לִקְרַ֣את דָּוִ֗ד וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מַדּ֤וּעַ אַתָּה֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְאִ֖ישׁ אֵ֥ין אִתָּֽךְ׃

וַאֲתָא דָוִד לְנוֹב לְוַת אֲחִימֶלֶךְ כַּהֲנָא וְאִתְבְּעִית אֲחִימֶלֶךְ לָקֳדָמוּת דָוִד וַאֲמַר לֵיהּ מָא דֵין אַתְּ בִּלְחוֹדָךְ וּגְבַר לֵית עִמָךְ:

ויחרד. מיהר בחרדה לקראתו:

מדוע אתה לבדך. שאין מהראוי לשר וגדול ללכת יחידי:

נבה. היא נוב, והה״א בסופה, במקום למ״ד בתחילתה:

מדוע אתה לבדך ואיש אין אתך. תמה על שר וגדול כדוד עם שהיה חתן המלך שילך יחידי: