וְלֹ֣א תִהְיֶ֣ה זֹ֣את ׀ לְךָ֡ לְפוּקָה֩ וּלְמִכְשׁ֨וֹל לֵ֜ב לַאדֹנִ֗י וְלִשְׁפׇּךְ־דָּם֙ חִנָּ֔ם וּלְהוֹשִׁ֥יעַ אֲדֹנִ֖י ל֑וֹ וְהֵיטִ֤ב יְהֹוָה֙ לַֽאדֹנִ֔י וְזָכַרְתָּ֖ אֶת־אֲמָתֶֽךָ׃ {ס}

וְלָא תְהֵי דָא לָךְ לְיַצָפָא וּלְתַקְלַת לֵב לְרִבּוֹנִי וּלְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי מַגָן וּלְמִפְרַק רִבּוֹנִי לֵיהּ וְכַד יוֹטִיב יְיָ לְרִבּוֹנִי וְתִדְכַּר יַת אַמְתָךְ:

ולא תהיה זאת לך לפוקה. רוצה לומר: כשתמלוך, לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה, כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך, וכאלו אמרה הן עתה עוד היותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (והנה באמת בהבנת הדברים האלה, אליה וקוץ (בה), בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה: שא נא לפשע אמתך):

והיטב ה׳ לאדוני. רוצה לומר: הן ידעתי כאשר ייטיב ה׳ לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים:

לפוקה. אף הוא ענין מכשול, כמו (נחום ב יא): ופיק ברכים: