וַיְהִ֣י בַבֹּ֗קֶר בְּצֵ֤את הַיַּ֙יִן֙ מִנָּבָ֔ל וַתַּגֶּד־ל֣וֹ אִשְׁתּ֔וֹ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּ֤מׇת לִבּוֹ֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וְה֖וּא הָיָ֥ה לְאָֽבֶן׃

וַהֲוָה בְצַפְרָא כַּד פָּג חַמְרָא מִנָבָל וְחַוִיאַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וּמִית לִבֵּיהּ בִּמְעוֹהִי וְהוּא הֲוָא כְאַבְנָא:

בצאת היין. רצה לומר: בעת סרה השכרות:

וימת לבו. אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו:

והוא היה לאבן. שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה:

וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. אמר זה על צד ההפלגה לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד: