לֹא־ט֞וֹב הַדָּבָ֣ר הַזֶּה֮ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֒יתָ֒ חַי־יְהֹוָ֗ה כִּ֤י בְנֵֽי־מָ֙וֶת֙ אַתֶּ֔ם אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שְׁמַרְתֶּ֛ם עַל־אֲדֹנֵיכֶ֖ם עַל־מְשִׁ֣יחַ יְהֹוָ֑ה וְעַתָּ֣ה ׀ רְאֵ֗ה אֵֽי־חֲנִ֥ית הַמֶּ֛לֶךְ וְאֶת־צַפַּ֥חַת הַמַּ֖יִם אֲשֶׁ֥ר מְרַאֲשֹׁתָֽו׃

לָא תַקֵין פִּתְגָמָא הָדֵין דִי עֲבַדְתָּא קַיָים הוּא יְיָ אֲרֵי גַבְרִין חַיָבֵי קְטוֹל אַתּוּן דְלָא נְטַרְתּוּן עַל רִבּוֹנְכוֹן עַל מְשִׁיחָא דַייָ וּכְעַן חֲזֵי אָן מוּרְנִיתָא דְמַלְכָּא וְיַת מָנָא דְמַיָא דְאִיסָדוֹהִי:

כי בני מות אתם. בעבור כבוד אבנר, חזר לדבר אל כולם ולפסוק עליהם המיתה:

ראה אי חנית. רצה לומר: ואם תאמר שמרתם, איה החנית׳ מי לקחו:

אשר מראשתיו. אשר היו מראשותיו:

בני מות. אנשי מות, רצה לומר חייבי מיתה:

אי חנית. איה החנית:

ואת צפחת. ועם צפחת: