וַיֹּ֩אמֶר֩ שָׁא֨וּל חָטָ֜אתִי שׁ֣וּב בְּנִֽי־דָוִ֗ד כִּ֠י לֹֽא־אָרַ֤ע לְךָ֙ ע֔וֹד תַּ֠חַת אֲשֶׁ֨ר יָקְרָ֥ה נַפְשִׁ֛י בְּעֵינֶ֖יךָ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הִנֵּ֥ה הִסְכַּ֛לְתִּי וָאֶשְׁגֶּ֖ה הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃

וַאֲמַר שָׁאוּל חָבִית תּוּב בְּרִי דָוִד אֲרֵי לָא אַבְאֵישׁ לָךְ עוֹד חֲלַף דִיקָרַת נַפְשִׁי בְּעֵינָךְ יוֹמָא הָדֵין הָא אִסְתַּכָּלִית וְאִטַפָּשִׁית סַגִי לַחֲדָא:

שוב. חזור לביתי, כי לא אעשה לך עוד רעה, בעבור כי חשובה ויקרה נפשי בעיניך:

הנה הסכלתי. במה שאני רודפך עשיתי סכלות, על כי ראיתי שה׳ עמך, ואף הרביתי לשגות לרדפך על לא דבר:

יקרה. ענין חשיבות:

הסכלתי. מלשון סכלות וטפשות:

ואשגה. מלשון משגה ושגגה:

הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד. הרצון בו כי בזולת מה שגמלתני עתה מן הטובה הייתי משועבד מאד, לבלתי רדוף אותך כמו שנתבאר מענין כריתת דוד את כנף המעיל אשר לשאול ולזה היה סכלות רב ממני ושגגה, אמנם הסכלות היא שככר נתפרסם לי עוצם השגחת השם יתברך עליך ולזה היה ראוי שנסיר מלרדפך ואולם השגגה היא שלא זכרתי מה שגמלתני מן הטובה בנפלי בידך בהיותי במערה: