וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כׇּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אׇזְנָֽיו׃

וַאֲמַר יְיָ לִשְׁמוּאֵל הָא אֲנָא עָבִיד פִתְגָמָא בְּיִשְׂרָאֵל דְכָל דְיִשְׁמְעִינֵיהּ יִצְלָן תַּרְתֵּין אוּדְנוֹהִי:

תצלינה שתי אזניו. ירעדו אזניו מגודל החרדה, והכונה היא על לקיחת הארון:

תצלינה. ענין תנועה ורעדה, כמו (חבקוק ג טז): לקול צללו שפתי:

ואמר כי כל שומעו תצלינה שתי אזניו להפלגת קושי הענין הזה יהיה הקול ההוא מרעיד האנשים וכאילו מחוזק הקורא מהקול ההוא תתחדר הצלילה וההברה באוזן: