וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֙יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַעֲלֵ֥י הַפָּרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃

וַאֲמַר עוּלֵמָא דִמְחַוֵי לֵיהּ אִתְעֲרָעָא אִתְעַרְעִית בְּטוּרָא דְגִלְבּוֹעַ וְהָא שָׁאוּל סָמִיךְ עַל מוּרְנִיתֵיהּ וְהָא רְתִיכַיָא וּמַשִׁרְיַת פְּרָשַׁיָא אַדְבְּקוֹהִי:

נקרא נקריתי. במקרה באתי להר הגלבוע:

נשען. על כי הפיל עצמו על חרבו וכמו שכתוב בשמואל א׳ (לא ד), נחלה מן המכה והיה נשען על חניתו, ואנשי הרכב באו קרוב אליו:

נקרא נקריתי. מלשון מקרה:

נשען. נסמך:

ובעלי הפרשים. הם הרגילים הרבה ברכיבה:

הדביקוהו. רצה לומר באו קרוב לו:

נשען על חניתו הוא החרב שנדקר בו:

והנה שאול נשען על חניתו. ידמה שאחר שנפל על חניתו וראה שלא דקרהו היה שאול נשען עליו בכח להשלים הדקירה וכאשר ראה כי לא יכול על זה אמר לנער העמלקי שימותתהו: