וַיַּ֣רְא דָּוִ֗ד כִּ֤י עֲבָדָיו֙ מִֽתְלַחֲשִׁ֔ים וַיָּ֥בֶן דָּוִ֖ד כִּ֣י מֵ֣ת הַיָּ֑לֶד וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֧ד אֶל־עֲבָדָ֛יו הֲמֵ֥ת הַיֶּ֖לֶד וַיֹּ֥אמְרוּ מֵֽת׃

וַחֲזָא דָוִד אֲרֵי עַבְדוֹהִי מְלַחֲשִׁין וּסְבַר דָוִד אֲרֵי מִית רַבְיָא וַאֲמַר דָוִד לְעַבְדוֹהִי הֲמִית רַבְיָא וַאֲמַרוּ מִית:

מתלחשים. מדברים בלחש ובחשאי:

ויבן. מלשון הבנה: