וְעַתָּ֗ה אֱסֹף֙ אֶת־יֶ֣תֶר הָעָ֔ם וַחֲנֵ֥ה עַל־הָעִ֖יר וְלׇכְדָ֑הּ פֶּן־אֶלְכֹּ֤ד אֲנִי֙ אֶת־הָעִ֔יר וְנִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלֶֽיהָ׃

וּכְעַן כְּנוֹשׁ יַת שְׁאַר עַמָא וּשְׁרֵי עַל קַרְתָּא וְכַבְּשָׁהּ דִלְמָא אֶכְבּוֹשׁ אֲנָא יַת קַרְתָּא וְיִתְקְרִי שְׁמִי עֲלָהּ:

על העיר. היא רבה:

פן אלכוד אני. כי היה קרוב הדבר, הואיל ולכד את המים, ורצה לומר: כשאלכוד אני, פן יקרא שמי עליה, ודוגמתו (דברים ח יב): פן תאכל ושבעת וגו׳ ורם לבבך וגו׳, ומשפטו: כשתאכל ושבעת, פן יהיה רם לבבך:

ונקרא שמי עליה. לאמר יואב כבשה, וטוב בעיני ששמך יקרא עליה, להיות לכבוד ולתפארת:

וחנה. מלשון חניה:

וחנה על העיר כי כשיחנה ויצור עליה ילכדנה מחסרון המים בעיר: