וַאֲתֵיב יוֹנָדָב בַּר שִׁמְעָה אֲחוֹהִי דְדָוִד וַאֲמַר לָא יֵימַר רִבּוֹנִי יַת כָּל עוּלֵימַיָא בְּנֵי מַלְכָּא קְטַלוּ אֲרֵי אַמְנוֹן בִּלְחוֹדוֹהִי מִית אֲרֵי בְלִבָּא דְאַבְשָׁלוֹם הֲוַת כְּמָנָא מִיוֹמָא דְעַנֵי יַת תָּמָר אֲחָתֵיהּ:
אל יאמר. אל יחשוב:
היתה שומה. הצואה ההיא הושמה על עבדיו מפי אבשלום, מיום ענות אמנון את תמר:
(לב-לג) השאלות: יש פה דברים כפולים, ותחלה אמר את כל הנערים בני המלך המיתו ואחר כך אמר כל בני המלך מתו:
אל יאמר אדוני כי השמועה נסבבה מצד שמי שראה שהרגו את אמנון, חשב שאבשלום הרגו כדי שלא יהיה לו שטן בירושת המלוכה, ודמה שה"ה שלכן יכרית כל זרע המלוכה, והשיב יונדב, אל יאמר אדוני את כל הנערים בני המלך המיתו רצה לומר שלא יאמר שהמיתו כל הנערים מצד שהם בני המלך ושהיה כוונת אבשלום להכרית זרע המלך, לא כן כי רק אמנון לבדו מת ולא מטעם ירושת המלוכה, כי דבר זה היתה שומה בפי אבשלום מכבר מיום ן ענותו את תמר אחותו להנקם בו:
על פי אבשלום היתה שומה. ר"ל שדבר זה היה מסודר בפי אבשלום תמיד מיום ענותו את תמר אחותו כי כאשר תמצא ידו יקח נקמתו ממנו: