וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ הַֽמְדַבֵּ֤ר אֵלַ֙יִךְ֙ וַהֲבֵאת֣וֹ אֵלַ֔י וְלֹא־יֹסִ֥יף ע֖וֹד לָגַ֥עַת בָּֽךְ׃

וַאֲמַר מַלְכָּא מַן דְיֵימַר לִיךְ מִלָא וְתַיְתִינֵיהּ לְוָתִי וְלָא יוֹסִיף עוֹד לְאַנְזָקָה בִיךְ:

המדבר אליך. על כי ראה המלך אשר כנים אמריה, חזר ואמר לה: מי המדבר אליך מאז, אשר תמסור לו בנך להמיתו, אותו תביאו אלי, ואזהירו שלא יוסיף לגעת בך ולכופך למסור את בנך:

ויאמר המלך, אז נרצה לבקשתה שלא יחקור עליו כלל, ובזה פטר אותה שלא תתחייב למסרו, וזה שכתוב המדבר אליך והבאתו אלי כי אריב ריבך, ובזה מלא שאלתה במה שנוגע לה, לא בענין הראשון שלא יהרגנו גואל הדם בפגעו בו, שזה נגד דין תורה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח ה"ד):