וַיִּשְׁלַ֤ח יוֹאָב֙ תְּק֔וֹעָה וַיִּקַּ֥ח מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֣ה חֲכָמָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לֶ֠יהָ הִֽתְאַבְּלִי־נָ֞א וְלִבְשִׁי־נָ֣א בִגְדֵי־אֵ֗בֶל וְאַל־תָּס֙וּכִי֙ שֶׁ֔מֶן וְהָיִ֕ית כְּאִשָּׁ֗ה זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים מִתְאַבֶּ֖לֶת עַל־מֵֽת׃

וּשְׁלַח יוֹאָב לִתְקוֹעַ וּנְסֵיב מִתַּמָן אִתְּתָא חֲכִּמְתָּא וַאֲמַר לָהּ אִתְאַבְּלֵי כְעַן וּלְבוּשִׁי כְעַן לְבוּשֵׁי אֶבְלָא וְלָא תְשׁוּפִין מִשְׁחָא וּתְהֵא כְּאִתְּתָא דְנַן יוֹמִין סַגִיאִין מִתְאַבְּלָא עַל מֵיתָא:

וישלח יואב. בעבור כי ראה שלב המלך טוב על אבשלום, לזה חשב מחשבות לעורר לבו להשיבו אליו:

תקועה. אמרו רבותינו ז״ל (מנחות פה ב): לפי שהיו רגילים שם בשמן זית, לזה החכמה מצויה ביניהם:

התאבלי נא. עשי עצמך כאבלה:

והיית כאשה וגו׳. רצה לומר: הוי מרבה בקינות ויללות, ועשי עצמך כאשה אשר זה ימים רבים מתאבלת, שלמדה לשונה לומר קינות. וכונתו היתה למען יכמרו רחמי המלך עליה, לצדקה במשפטה:

תסוכי. תמשחי:

וישלח תקועה פי' מהרי"א מפני שתקוע היתה בהר כמ"ש (ירמי' ו' א) ובתקוע תקעו שופר, ואנשים ההריים הם בטבע גבורים וחכמים ואמיצי לב, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו מפני ששמן זית גדל שם החכמה מצויה שם התאבלי נא מלת נא מורה על התכיפות, צוה שתיכף תתחיל להתאבל בבכי ומספד וללבוש בגדי אבל ובל תסוך, ובאר הטעם שתתחיל באבילות תיכף, שעל ידי זה והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, שלא יכירו בך המלך ונעריו, שהתחפשת ושנית את טעמך:

ויקח משם אשה חכמה. ר"ל יודעה לסדר דבריה בחכמה ובשכל, והנה בקש ממנה שתשים עצמה כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת וזה תהיה בשתלבש בגדי אבל ולא תסוך שמן ותבכה ותתאבל בהיותה לפני המלך: