וַאֲמַר חוּשַׁי אַתְּ יְדַעְתָּא יַת אֲבוּךְ וְיַת גַבְרוֹהִי אֲרֵי גִבָּרִין אִינוּן וּמְרִירַן נַפְשָׁן אִינוּן כְּדוֹב תַּכֵּל בְּחַקְלָא וַאֲבוּךְ גְבַר עָבֵיד קְרָבִין וְלָא יְבִית יַת עַמָא:
כי גבורים המה. ואינם חרדים מהמיית מלחמה, עם שהיא פתאום ובלילה:
ומרי נפש המה. וכל שכן שהמה עתה מרי נפש, דואגים על קושי זמנם, ויפעלו גבורות כדוב שכול מבניו בהיותו רודף בשדה לחפש אחריהם, יטרוף במר נפשו כל הקרב אליו:
ואביך איש מלחמה. רצה לומר: יודע הוא טכסיסי המלחמה, ויבין מדעתו שרק עליו מחריש הרעה ופתאום יבואו להחריד את העם אשר עמו, והואיל ויבין את זאת, לא ילין הוא עם העם במקום אחד:
שכול. מי שבניו אבודים קרוי שכול, כמו (שם מג יד): כאשר שכלתי שכלתי:
ויאמר חושי, באר דבריו, כי הנה עצת אחיתופל בנויה על שתי יסודות, א. שעבדי דוד הם עתה מדוכאים ורפויי ידים ויחרידום פחד פתאום, ב. שדוד שוכב לבטח בין גדודיו באין פחד, ובשניהם לא השכיל ותהי להפך, א. אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים המה, ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה, כמו הדוב ששכלו בניו שאז מרוב מרירות נפשו יחרף נפשו למות, כן הם בהיותם נרדפים אל השדה, לא ישובו מפני כל ויחרפו נפשם למות, ב. שאביך איש מלחמה ויעל על לבו להשמר שלא יפלו עליו פתאום
ולא ילין את העם, רק הנה הוא נחבא וכו':
כדוב שכול בשדה. ר"ל כדוב טורף ולרוב טרפו קראו שכול היותו משכל והנה אביך איש מלחמה ולזה הוא יודע באי זה צד ראוי שינהג בזאת המלחמה ומפני זה לא ילין העם בשום מלון מפורסם אבל הוא נחבא עתה באחת מהמקומות אשר יתכן לו ההחבא שם והיה כשיפלו מהם בתחלה בני החיל הרודפים אחריהם וימותו על ידם בעבור שאינם נשמרים מהם שיהיו שם ושמע השומע זה ואמר שכבר היתה מגפה בעם אשר אחרי אבשלום יהיה זה סבה להביא מורך לב בלב הנשארים וינוסו ויפלו ביד דוד ואנשיו ועוד כי דוד הוא גם כן בן חיל אשר לבו כלב האריה ואיך תחשוב שימס לבבו כמו שאמר אחיתופל והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו הנה יודע כל ישראל כי גבור אביך ואשר אתו הם בני חיל ולא ימס לבבם או ירצה בזה כי ממורך הלב אשר יפול בלב החיל אשר לאבשלום בשמעם כי מגפה היתה בעם אשר אחרי אבשלום הנה לא יהיה שם אחד אע"פ שיהיה בן חיל ולבו כלב האריה שלא ימס לבבו ויוסיף להם מורך בלבבם מה שמפורסם לכל ישראל כי גבור אביך והאנשים אשר אתו: