וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֔ב לֹא־כֵ֖ן אֹחִ֣ילָה לְפָנֶ֑יךָ וַיִּקַּח֩ שְׁלֹשָׁ֨ה שְׁבָטִ֜ים בְּכַפּ֗וֹ וַיִּתְקָעֵם֙ בְּלֵ֣ב אַבְשָׁל֔וֹם עוֹדֶ֥נּוּ חַ֖י בְּלֵ֥ב הָאֵלָֽה׃

וַאֲמַר יוֹאָב הֲלָא מִבְּכֵין אֵישָׁרַי קֳדָמָךְ וּנְסִיב תְּלָתָא גַסְסִין בִּידֵיהּ וּקְבָעִינוּן בְּלִבָּא דְאַבְשָׁלוֹם וְעַד כְּעַן קַיָם בְּגוֹ בוּטְמָא:

לא כן. לא טוב ונכון שאבקש עוד לפניך, כי ידי רב לי:

עודנו חי. עם שתקע בו שלשת השבטים, היה עוד חי, תלוי מול לב האלה:

כן. ענין טוב ונכון, כמו (שם יב ו): ולא יכין לדבר כן:

אוחילה. אבקש, כמו (מלכים ב ה ג): אחלי אדוני:

שבטים. שרביטים:

ויתקעם. ותחבם:

בלב האלה. באמצעית האלה, ועל כי הלב הוא באמצע הגוף, הושאל המלה ההיא לכל מצוע, וכן (דברים ד יא): עד לב השמים:

לא כן לא אתה תכהו רק אוחילה לפניך אני אתחיל להכותו, בענין שיהיה החטא עלי, וכן עשה הוא החל ונושאי כליו גמרו מיתתו:

ויקח שלשה שבטים בכפו. יתכן שיהיו גדולים וחזקים וחדים בראשם ודמה בזה להמיתו בזולת חרב בתקעו אותם בלבו ולפי שכבר היה עדיין חי בלב האלה צוה יואב את נעריו נושאי כליו להכות אותו ולהמיתו: