וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹא־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃

וּמְפִיבֹשֶׁת בַּר שָׁאוּל נְחַת לִקֳדָמוּת מַלְכָּא וְלָא שְׁטַף רַגְלוֹהִי וְלָא סַפֵּר סִפְמֵיהּ וְיַת לְבוּשׁוֹהִי לָא חַוַר לְמִן יוֹמָא דִי גְלָא מַלְכָּא עַד יוֹמָא דַאֲתָא בִשְׁלָם:

ולא עשה רגליו. לא רחץ רגליו ולא תקן שער שעל השפה וגו׳, כי נתעצב בצרת דוד:

בן שאול. אף בן הבן יקרא בן:

עשה. תקן, וכן (בראשית יח ז): וימהר לעשות אותו:

שפמו. שער שעל השפה, וכן (ויקרא יג מה): ועל שפם יעטה:

ומפיבושת, כבר בארתי (למעלה טז יג) שמה שקבל דוד דברי ציבא היה מצד שני ענינים, א. שהיה נראה כדבריו ממה שלא הלך מפיבושת עם המלך להצטער בצרתו, ב. ממה שלא התירא לשבת בירושלים והוא מאוהבי דוד, וספר פה כי בבואו לפני דוד, ניכר היטב כי עבדו דבר עליו לשון שקר, כי הראיה ממה שלא הצטער בצרתו, נראה שקרותה ממה שלא עשה שער רגליו ושפמו ולא כבס בגדיו מיום לכת המלך עד שובו, כי התאבל ונצטער על צרת אדוניו, וכן הראיה השנית ממה שישב בירושלים בלא פחד גם כן שקר כי:

ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו. ר"ל שלא הסיר צפרני רגליו ולא גלח השער אשר בזקנו בשפמו: