וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔נוּ וַאֲשֶׁ֖ר דִּמָּה־לָ֑נוּ נִשְׁמַ֕דְנוּ מֵהִתְיַצֵּ֖ב בְּכׇל־גְּבֻ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃

וַאֲמַרוּ לְמַלְכָּא גַבְרָא דְשֵׁצְיָנָא וּדְחַשֵׁב לָנָא אִשְׁתֵּיצֵינָא מִלְמֵידַר בְּכָל תְּחוּם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל:

האיש. משפט האיש אשר כלה אותנו מהארץ ההיא, וחשב להכות אותנו, ועל ידי זה נשמדנו מלהתיצב בכל גבול ישראל, כי בעל כרחנו יצאנו ממנה, למלט את נפשותינו:

דמה. חשב, כמו (שופטים כ ה): אותי דמו להרוג:

נשמדנו. מלשון השמדה וכליון:

ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו רצה לומר אחר שעשה לנו שני דברים, א. אשר כלנו, הוא מה שהמית מהם בפועל בנוב, ב. ואשר דמה לנו נשמדנו שלפי גזרתו ומחשבתו אשר חשב עלינו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, נגרשנו מערי ישראל והיינו לטרף שזה קיים עוד עתה, ואם נמחול על מה שהמית מאתנו, לא יתוקן הדבר בעתיד כי כבר נחשבנו כצאן טבחה, והעם לא יקחו מוסר ועשו בנו כרצונם, וכ"ש שלא ישובו לקרב אותנו ולהשיב את אשר לנו, ולתת לנו מחיה בארץ, ואם כן למגדר מלתא ולמען ישמעו העם וייראו: