וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יְהֹוָ֜ה בִּרְאֹת֣וֹ ׀ אֶֽת־הַמַּלְאָ֣ךְ ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃ {פ}

וַאֲמַר דָוִד קֳדָם יְיָ כַּד חֲזָא יַת מַלְאָכָא דְמִקַטֵל בְּעַמָא וַאֲמַר הָא אֲנָא חָבִית וַאֲנָא סְרָחִית וְאִלֵין עַמָא דְאִינוּן כְּעָנָא בְּיַד רַעְיָא מָה עֲבָדוּ תְּהֵי כְּעַן מָחֲתָךְ בִּי וּבְבֵית אַבָּא:

אנכי חטאתי. רצה לומר: אני הסיבה בהמגפה הזאת:

ואלה הצאן. רצה לומר: בני העם:

ידך. מכת ידך, זו הדבר:

העויתי. מלשון עון:

ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם. על ידי שראה שהמלאך לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם: הלא אנכי חטאתי וגם העויתי. כנ"ל (פסוק י, הבדלם) ולמה יעניש את העם בעבורו שהוא החוטא: