וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃

וַאֲמַר יוֹאָב לְמַלְכָּא וְיוֹסֵף יְיָ אֱלָהָךְ עַל עַמָא כְּאִלֵין וּכְאִלֵין מְאָה זִמְנִין וְעֵינֵי רִבּוֹנִי מַלְכָּא חָזָן וְרִבּוֹנִי מַלְכָּא לְמָא אִתְרְעֵי בְּפִתְגָמָא הָדֵין:

ויוסף ה׳. על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה, ולכן התאוה לדעת מספרם, ולזה אמר לו יואב, מי יתן ועוד יוסף ה׳ עליהם כמו שהם עכשיו, ועוד יוסף כמספר אשר יהיו אחר ההוספה הראשונה, ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים:

ועיני וגו׳. בימיו יתרבו כהחשבון הזה, ובעיניו יראה:

למה חפץ. רצה לומר: הואיל ואין צורך למנותם, מוטב הוא שלא למנותם, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין:

ויאמר יואב. השיב לו, שאין זה ראוי, א] מצד הנזק, שעז"א ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם וכו', ר"ל וזה יזיק להברכה והריבוי, אם מצד שאינה שורה בדבר המנוי, ואם מצד עין הרע. ובד"ה (א' כא, ג) הוסיף למה יהיה לאשמה לישראל, שהזכירו מ"ש (שמות ל, יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, שצריכים כופר וכפרה. ב] מצד שאין בדבר הזה שום צורך, שעז"א ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה. ובד"ה (שם) פי' יותר הלא אדני המלך כולם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדוני וכו', ר"ל מה שתחשוב שלא ישמעו לקולך ללכת לצבא בעת הצורך, הוא טעות, כי כולם עבדים ואתה מלכם, וא"כ לאיזה תכלית יבקש זה: