וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל־יוֹאָ֜ב וְאֶל־כׇּל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ קִרְע֤וּ בִגְדֵיכֶם֙ וְחִגְר֣וּ שַׂקִּ֔ים וְסִפְד֖וּ לִפְנֵ֣י אַבְנֵ֑ר וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד הֹלֵ֖ךְ אַחֲרֵ֥י הַמִּטָּֽה׃

וַאֲמַר דָוִד לְיוֹאָב וּלְכָל עַמָא דְעִמֵיהּ בְּזָעוּ לְבוּשֵׁיכוֹן וַאֲסָרוּ סַקִין וְסַפְדוּ קֳדָם אַבְנֵר וּמַלְכָּא דָוִד אָזֵיל בָּתַר עַרְסָא:

אל יואב. להיות גם הוא כדואג על מיתתו, ומתחרט על מה שהרגו:

הולך. היה הולך אחר המטה, למען דעת הכל שלא נעשתה בעצתו:

קרעו בגדיכם כדי שיתחרט על הרצח ושידעו שהרגו שלא כדין, והמלך דוד הלך אחר המטה אף על פי שהמלך אין יוצא אחר המטה היה זה כדי להסיר החשד שלא יחשבו שהיה בפקודתו, ובגמ' סנהדרין (דף כ) דנשים אחרי המטה ודוד היה יוצא מבין האנשים והולך בין הנשים לפייס את העם, רצה לומר כי עדיין היו יכולים לאמר שעושה זאת בערמה להעלים הדבר ובאמת היתה הריגתו בצוויו, אולם הליכתו בין הנשים לא יתכן רק בעת אבילות דלא אתי להרהורא כמ"ש התוס' שם (ד"ה נשים), ואם לא היה מתאבל באמת בלבו לא היה החסיד דוד הולך בין הנשים: