וּלְשָׁא֣וּל פִּלֶ֔גֶשׁ וּשְׁמָ֖הּ רִצְפָּ֣ה בַת־אַיָּ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אַבְנֵ֔ר מַדּ֥וּעַ בָּ֖אתָה אֶל־פִּילֶ֥גֶשׁ אָבִֽי׃

וּלְשָׁאוּל לְחֵינָתָא וּשְׁמָה רִצְפָּה בַּת אַיָה וַאֲמַר לְאַבְנֵר מָה דֵין עַלְתָּא לְוַת לְחֵינָתָא דְאַבָּא:

ויאמר. סתם ולא פירש מי האומר, ומעצמו יובן שהאומר היה איש בושת, שנאמר: אל פילגש אבי:

מדוע באתה וכו׳. כי אלמנותו של מלך אסורה להדיוט (סנהדרין יח א):

באתה. מלשון ביאה ובעילה:

ולשאול פלגש שמן הדין פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך, ואבנר לא חש לזה ובא על פלגש המלך כאילו גם אליו יאותו עניני המלכות בהיות הוא המשענת אל המלכות, וזה חרה לאיש בושת כי זה מרד במלוכה, ולכן רב אתו על זה: