וְעַתָּ֗ה הוֹאֵל֙ וּבָרֵךְ֙ אֶת־בֵּ֣ית עַבְדְּךָ֔ לִֽהְי֥וֹת לְעוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽי־אַתָּ֞ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ דִּבַּ֔רְתָּ וּמִבִּרְכָ֣תְךָ֔ יְבֹרַ֥ךְ בֵּֽית־עַבְדְּךָ֖ לְעוֹלָֽם׃ {פ}

וּכְעַן שְׁרֵי וּבְרִיךְ יַת בֵּית עַבְדָךְ לְמֶהֱוֵי לְעַלְמָא קֳדָמָךְ אֲרֵי אַתְּ יְיָ אֱלֹהִים מַלֵלְתָּא וּמִבִּרְכָתָךְ יִתְבָּרְכוּן בָּתֵּי עַבְדָךְ צַדִיקַיָא לַעֲלָם:

ועתה. רצה לומר: והואיל וכן הוא, אין צורך מעתה להתפלל עוד על הדבר, אולם שאלתי היא: הואל נא וברך וגו׳ להיות לעולם לפניך, רצה לומר: ברכם במתנת לב טהור ללכת בתורתך, בכדי שיהיו ראוים לקבל החסד הגדול הזה:

כי אתה וגו׳ דברת. ולא ישוב ריקם, ואך אשאל שבית עבדיך יבורך מברכותיך לעולם, להיות יראי ה׳ וחושבי שמו, לבל תסור המלוכה בעונם:

הואיל. רצה וחפץ, כמו (שמות ב כא): ויואל משה:

ועתה אבל אמר שהיה צורך תפלתו לא שיקים האל דברו, כי אם שירצה שיברך את בית דוד שיהיו תמיד צדיקים באופן שיהיו לעולם לפניך ראוים לקבל החסד האלהי, כי היה יודע שלא יחזור בהיעוד כי אם מצד המקבלים, להיות היעודים האלהיים תנאים על הכנת המקבלים אותם, וזה שכתוב כי אתה ה' דברת ויעדת את הטוב ואי אפשר שישתנה מצדך, ועל זה אמר ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם שעל ידי שתברכם שיהיו לעולם לפניך, רצה לומר צדיקים ההולכים לפני האלהים, אם כן יהיו תמיד ראוים לקבל ברכה והטוב מאתך: