כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֙בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּ֠וֹם הַעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן׃

אֲרֵי לָא אִשְׁרִיתִי שְׁכִנְתִּי בְּבֵיתָא מִיוֹמָא דִי אַסְקֵית יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם וְעַד יוֹמָא הָדֵין וַהֲוֵיתִי מַשְׁרִי שְׁכִנְתִּי בְּמַשְׁכְּנִין וּבִירִיעָן:

כי לא ישבתי. אשר לא ישבתי בבית למיום וגו׳, רצה לומר: הנה עד הנה לא ישבתי וגו׳, ואתה תבנה לי, בתמיה:

כי לא באר כי בשני הענינים האלה לא נשתנה ענינם עתה, אם בענין המנוחה אומר כי לא ישבתי בבית למיום העלתי וכו', שתמיד היתה שכינתי בלתי קבועה, שעל זה אמר ואהיה מתהלך באהל ובמשכן, רצה לומר באהל במדבר ובמשכן בימי שילה ונוב וגבעון כי לא היה מנוחה עד עתה, וכמ"ש בפסוק ט':