וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹֽנִי־בֶ֗זֶק שִׁבְעִ֣ים ׀ מְלָכִ֡ים בְּֽהֹנוֹת֩ יְדֵיהֶ֨ם וְרַגְלֵיהֶ֜ם מְקֻצָּצִ֗ים הָי֤וּ מְלַקְּטִים֙ תַּ֣חַת שֻׁלְחָנִ֔י כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי כֵּ֥ן שִׁלַּם־לִ֖י אֱלֹהִ֑ים וַיְבִיאֻ֥הוּ יְרֽוּשָׁלַ֖͏ִם וַיָּ֥מׇת שָֽׁם׃ {פ}

וַאֲמַר אֲדֹנִי בֶזֶק שַׁבְעִין מַלְכִין קַרְסֻלֵי יְדֵיהוֹן וְרַגְלֵיהוֹן מְקַצְצִין הֲווֹ מְלַקְטִין לַחְמָא תְּחוֹת פָּתוֹרִי כְּמָא דְעַבְדִית כֵּן שַׁלֵים לִי יְיָ וְאַיְתוֹהִי לִירוּשְׁלֵם וּמִית תַּמָן:

מקצצים. אשר צויתי לקצצם:

היו מלקטים. משיורי המאכל הנופל תחת השלחן:

ויביאהו ירושלם. כי משם הלכו להלחם בה:

מלקטים. לשון לקיטה:

ויאמר. הכיר בזה דין שמים ששלם לו כמדתו, ויען הודה פשעיו והכיר עונשי ה' מת כדרכו בדרך.

ויביאהו ירושלים. כי משם הלכו להלחם על ירושלים והוליכוהו עמם ושם מת.

וזכר שהביאוהו אחר זה בירושלם ומת שם. וכבר נלחמו בני יהודה בירושלם קודם זה ולכדו אותה והכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש: