וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ אֲהָ֤הּ בִּתִּי֙ הַכְרֵ֣עַ הִכְרַעְתִּ֔נִי וְאַ֖תְּ הָיִ֣ית בְּעֹֽכְרָ֑י וְאָנֹכִ֗י פָּצִ֤יתִי פִי֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְלֹ֥א אוּכַ֖ל לָשֽׁוּב׃

וַהֲוָה כַּד חֲזֵי יָתָהּ וּבְזַע יַת לְבוּשׁוֹהִי וַאֲמַר וַוי בְּרַתִּי אַכְרָעָא אַכְרַעְתִּינִי וְאַתְּ הֲוֵית בְּעָכְרִי וַאֲנָא פַּתְחֵית פּוּמִי בִּנְדַר קֳדָם יְיָ וְלָא אֵיכוּל לְמֵיתָב:

ואת היית בעכרי. רצה לומר, מהראוי לחשוב אותך בין שאר העוכרים אותי, כי לא נופלת את מהם:

פציתי פי. להקדיש לה׳ היוצא לקראתי:

אהה. ענין צעקת יללה:

הכרע הכרעתני. מלשון כריעה ונפילה:

בעוכרי. ענין השחתה ובלבול, כמו (יהושע ז כה) מה עכרתנו:

פציתי. פתחתי, כמו (ישעיהו י יד) ופוצה פה:

השאלות(לה-מ) למה לא הלך להתיר לו את נדרו, והלא יש לומר פתח וחרטה? וכי נשתכח מאתם דין התרת נדרים? ובשגם כפי הדין אינו נדר כלל שהאדם אינו ראוי לעולה:

אהה בתי. נראה פי' שרצה להתחרט ולשאול על הנדר כיון שיש לו פתח חרטה וזה שאמר: אהה בתי וכי הכרע הכרעתיני או את היית בעוכרי ואיך אעשה לך הדבר הזה ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב אתמהה? הלא הנדרים לה' נתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדברים שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה.