וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל־מָנ֗וֹחַ אִם־תַּעְצְרֵ֙נִי֙ לֹא־אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם־תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה לַיהֹוָ֖ה תַּעֲלֶ֑נָּה כִּ֚י לֹא־יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי־מַלְאַ֥ךְ יְהֹוָ֖ה הֽוּא׃

וַאֲמַר מַלְאָכָא דַייָ לְמָנוֹחַ אִם תַּחֲדִינַנִי לָא אֵיכוּל בְּלַחְמָךְ וְאִם תַּעְבֵּיד עֲלָתָא קֳדָם יְיָ תַּסְקִינָהּ אֲרֵי לָא יְדַע מָנוֹחַ אֲרֵי מַלְאָכָא דַייָ הוּא:

אם תעצרני. אף אם תעצרני לא אוכל, ורצה לומר, אם כוונתך לעצרני לעשות גדי העזים למאכלי, הנה לא אוכל; ואם כונתך לעצרני עד שתעשה עולה, הלא ׳לה׳ תעלנה׳, ומה לעצור אותי:

כי לא ידע. כי אם ידע, בודאי לא היה דעתו להאכיל למלאך, ולא היה אם כן מהצורך לומר לו, לא אכל בלחמך:

והשיב אם תעצרני לסעודה לא אוכל, ואם תעשה עולה לה' תעלנה כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ובאר כי מנוח נסתפק ולא ידע בברור שהוא מלאך ה'. ולכן הסתפק בדבריו אם יעצרהו לסעודה או יקריב קרבן.

הנה זה המלאך שדבר אל מנוח ואל אשתו היה נביא בהכרח כי אין מדרך הנבואה שתהיה יחד לשנים בזה האופן הנזכר בזה המקום והנה אחשוב שזה הנביא היה פנחס והנה לא רצה לאכול מגדי העזים כמו שלא רצה לאכול מהבשר והמצות שהביא אל פניו גדעון כדי לישב יותר בלב מנוח ואשתו כי הוא מלאך ה' כדי שיהיו נזהרים מכל מה שאמר להם: