וַתֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אִשְׁתּ֗וֹ לוּ֩ חָפֵ֨ץ יְהֹוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא־לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת־כׇּל־אֵ֑לֶּה וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת׃

וַאֲמַרַת לֵיהּ אִתְּתֵיהּ אִלוּ רַעֲוָא קֳדָם יְיָ דִנְמוּת לָא קַבֵּיל מִנָנָא עֲלָתָא וּמִנְחָתָא וְלָא אַחֲזִינָנָא יַת כָּל אִלֵין וּכְעִידַן פּוֹן לָא אַשְׁמְעִינָנָא כַּהֲדָא:

לא לקח. לא היה מקבלם ברצון לשהאש תאכלם, ולא היה מראה לנו את כל אלה הנפלאות שעשה המלאך להוציא האש:

וכעת. רצה לומר, ואם היא כאותו העת שאמרת, רצה לומר, עת מיתה, לא היה אם כן משמיענו הבשורה ההיא, כי איך תתקיים אם נמות מהרה:

לו. אם, כמו (לעיל ח יט) לו החיתם:

ותאמר לו אשתו. א"ל ג' טעמים: א) לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה. שזה אות הרצון והאהבה לא אות הכעס והעונש. ב) ולא הראנו את כל אלה הנפלאות, הלמתים יעשה פלא, ג) וכעת לא השמיענו בשורה כזאת שבהכרח אחיה ואלד בן.