וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן כִּֽי־עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּבְּר֕וּ אֵיכָ֥ה נִהְיְתָ֖ה הָרָעָ֥ה הַזֹּֽאת׃

וּשְׁמָעוּ בְּנֵי בִנְיָמִין אֲרֵי סַלִיקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִצְפַּיָא וַאֲמַרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַלִילוּ אֵיכְדֵין הֲוַת בִּישָׁתָא הָדָא:

וישמעו וגו׳. רצה לומר, עם כי שמעו שנאספו בני ישראל, לא חששו להם ולא הרגישו בדבר, ולזה דברו בני ישראל ושאלו זה לזה איך היה הדבר, ונתיעצו מה לעשות; או יאמר מבני בנימין שמעו כי עלו המצפה, וגם שמעו ששאלו ׳איכה נהיתה׳, ותשובת האיש הלוי ועצת העם ואסיפתם את הכל שמעו, ולאחר כל זאת הוסיפו עוד לשלוח להם, ועם כל זה לא אבו לשמוע:

וישמעו בני בנימין. ספר שדבר זה לא נעלם מבנימן כי שמעו שעלו ב"י המצפה, גם שמעו שבני ישראל אמרו איכה נהיתה הרעה הזאת, וכך שמעו כל הדברים שיספר עד פסוק י"ב, ובכ"ז לא שתו לב לבער החוטאים בעצמם, או לבא ג"כ אל האסיפה לנקות א"ע: ויאמרו בני ישראל דברו איכה נהיתה הרעה הזאת. כי הגם ששמעו המעשה מפי השלוחים מוליכי הנתחים, העקר תלוי בזה לפי פרטי הענין, שאם היה זה יוצא מאנשים יחידים שאנסו פילגשו והיא מתה מחמת בעילה אין זה דבר שכל ישראל ילחמו עליו, ועקר תלוי ביתר הפרטים שהתקבצו בנבלה הזאת, כי אולי זנתה כבר או היתה פנויה כפי שהמליץ הרמב"ן בעד אנשי הגבעה, או אולי מתה מחמת הקור וכדומה: