וְהַמַּשְׂאֵ֗ת הֵחֵ֛לָּה לַעֲל֥וֹת מִן־הָעִ֖יר עַמּ֣וּד עָשָׁ֑ן וַיִּ֤פֶן בִּנְיָמִן֙ אַחֲרָ֔יו וְהִנֵּ֛ה עָלָ֥ה כְלִיל־הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיְמָה׃

וּתְנָנָא שְׁרֵי לְאַסָקָא מִן קַרְתָּא יְטוּר דִתְנָן וְאִתְפְּנִיאוּ דְּבֵית בִּנְיָמִין בַּתְרֵיהוֹן וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְקַרְתָּא לְצֵית שְׁמַיָא:

והמשאת. בעת נסו ישראל, ובנימין רדפם, אז התחילה המשאת לעלות, ובני ישראל ראוהו מיד, כמו שכתוב למעלה (פסוק לח):

ויפן. וכאשר פנה בנימן אחריו וראה גם הוא אשר עשן העיר עולה השמים:

החלה. התחילה:

עמוד עשן. אמר לתוספת ביאור, כי כבר אמר ׳והמשאת׳:

כליל. מלשון כל, כמו (ויקרא ו טו) כליל תקטר, ורוצה לומר, עשן שריפת כל העיר:

והמשאת. אולם בעת שגמרו האורב להכות את העיר שאז הציתו העיר ועלה משאת עמוד עשן, אז ראה בנימין שני דברים למפלתו, א] שעלה כליל העיר, ב] שאיש ישראל הפך, ועי"כ ויבהל איש בנימין כי ראה כי נגעה אליו הרעה: