וַיֹּאמְר֡וּ הִנֵּה֩ חַג־יְהֹוָ֨ה בְּשִׁל֜וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֗ימָה אֲשֶׁ֞ר מִצְּפ֤וֹנָה לְבֵֽית־אֵל֙ מִזְרְחָ֣ה הַשֶּׁ֔מֶשׁ לִ֨מְסִלָּ֔ה הָעֹלָ֥ה מִבֵּֽית־אֵ֖ל שְׁכֶ֑מָה וּמִנֶּ֖גֶב לִלְבוֹנָֽה׃

וַאֲמַרוּ הָא חַגָא קֳדָם יְיָ בְּשִׁלוֹ מִזְמַן מוֹעֵד לְמוֹעֵד דִי מִצִיפּוּנָא לְבֵית אֵל מַדְּנַח שִׁמְשָׁא לְכִבְשָׁא דְסָלֵיק מִבֵּית אֵל לִשְׁכֶם וּמִדָרוֹמָא לִלְבוֹנָתָא:

ויאמרו. חזרו זקני העדה ואמרו ׳הנה חג ה׳ בשלו׳, ובמקום ההוא ימצאו נשים, וכאשר אמרו לבני בנימן (לעיל כ כב):

חג ה׳. יום שמרבים בו קרבנות לה׳:

מימים ימימה. קבוע בכל שנה ושנה:

אשר מצפונה וגו׳. נתן סימן על המקום (גיטין ז ב) ואמר, שהיא בצפונה של בית אל, ובמזרחה של המסלה העולה מבית אל לשכם ובדרומה של לבונה:

חג. הקרבן ייקרא חג, כמו (תהלים קיח כז) אסרו חג בעבתים:

ויאמרו. אבל חזרו והתיעצו לטובת שתי מאות אלה ונתנו עצה שיחטפו נשים מן המחוללות: