זְבֻל֗וּן עַ֣ם חֵרֵ֥ף נַפְשׁ֛וֹ לָמ֖וּת וְנַפְתָּלִ֑י עַ֖ל מְרוֹמֵ֥י שָׂדֶֽה׃

דְבֵית זְבוּלֻן לָקֳבֵיל עַמְמַיָא דְגַדִיפוּ קֳדָם יְיָ מְסַרוּ נַפְשֵׁיהוֹן לְקַטָלָא אִנוּן וּדְבֵית נַפְתָּלִי יְשַׁבְּחוּנוּן כָּל עַמְמֵי אַרְעָא:

זבלון וגו׳. רצה לומר, אולם זבולון עשה הטוב, כי הוא עם אשר חרף ובזה נפשו ללכת למלחמה ולא יקרה נפשו בעיניו לחשוש פן ימות במלחמה:

ונפתלי וגו׳. רצה לומר, וגם נפתלי כמוהו לא חש למות על מרומי שדה במקום המלחמה (עם כי ה׳ צוה לקחת למלחמה בני זבולון ובני נפתלי, כמו שכתוב למעלה ולא צוה להביא למלחמה מיתר השבטים, מכל מקום התרעמה דבורה על ראובן ועל דן על שלא באו מעצמם, כדרך שבאו משאר השבטים):

חרף. ענין בזיון:

מרומי. מלשון רם:

זבלון. אלה עמדו מנגד, רק זבולון לבדו חרף נפשו למות ונפתלי (חרף נפשו למות) על מרומי שדה המערכה, בזה השלימה דבריה שנצחו במעט עם ואפס יד.

ואמנם זבולן ונפתלי ראוי שישובחו והוא כי זבולון הוא עם שחרף נפשו למות מרוב קנאתו להנקם מהאויב ר"ל שמסר עצמו לסכנה, וכן נפתלי ג"כ כי מבני נפתלי ומבני זבולן היו החיל אשר עלו עם ברק על הר תבור שהיו על מרומי שדה כי הם ראו חיל עם סיסרא ועם זה מסרו עצמם לסכנה לעלות עליהם למלחמה מרוב בטחונם בשם ית':