וַיֹּ֥אמֶר גִּדְע֖וֹן אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים אִם־יֶשְׁךָ֞ מוֹשִׁ֧יעַ בְּיָדִ֛י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃

וַאֲמַר גִדְעוֹן קֳדָם יְיָ אִם אִיתָךְ פָּרִיק בִּידִי יַת יִשְׂרָאֵל כְּמָא דְמַלֵילְתָּא:

ישך. יש אתה, רוצה לומר, יש הדבר הזה שאתה מושיע וכו׳:

השאלות(לו-מ) למה שאל אות אחר שכבר נתן לו אות באש ולמה שאל עתה שתי אותיות, ולפי טבע הלשון היל"ל אם על כל הארץ יהיה חורב ועל הגזה יהיה טל ובפעם הראשון אמר ויהי כן:

ויאמר גדעון. לא בקש את האות למען דעת אם יש ביכולת אלהים להושיע, שנסיון כזה אסור שמורה מיעוט אמונה. וכמו שאמר רבינו סעדיה רק באשר ראה כי הדור ההוא בלתי ראוי לתשועה. שהגם שבני עירו עזבו את הבעל, עדן היו יתר השבטים משתחוים אליו כמו שהיו בהכורעים על ברכיהם, ומצד זה בקש אות אם יספיק זכותו הקטן לתשועה זו, והנה בקש שתי אותות, כי המופת לא יושלם רק בשיבחן בשני צדדים, שתחלה חשב שיתקיים הטל יותר על הארץ שלפי טבע קרירותה תתקיים בה הליחות זמן יותר ארוך, ואח"כ חשב להפך שיש לומר שהגזה מצד רפיונה וספגיותה תמשך אליה את הטל יותר, כמו שאמר בעל העקדה, ולזה במופת הראשון אמר: ויזר את הגזה כי עקר המופת שהתקיים בה הטל אח"כ, כי המשכת הטל בתחלתו הוא בטבע הגזה, ובמופת השני אמר: ויהי חורב אל הגזה, שהיה עקר המופת מה שהיה חורב בתחלתו ולא משכה אליה את הטל כלל עם ספגיותה, וכן היה צריך שני המופתים האלה לפי הנמשל, כי תחלה נסתפק אם יספיק זכותו הקטן שיושעו ישראל אף שהם עובדי ע"ז, וע"כ אמר אם ישך מושיע בידי, רצה לומר בזכותי את ישראל, והנה זכותו התחיל בגורן ששם התראה אליו המלאך.

והנה גדעון היה עדיין מאמין ואינו מאמין ושאל אות מהש"י אם יהיה מושיע בידו כאשר דבר ולא הספיק לו האות הא' כי מדרך הגזה שתמשוך הלחיות ולזה שאל אות שני הפך הא' והוא שיהיה חורב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל, והנכון בעיני כי לנביא שאל אלו האותות וע"י הנביא עשה אותם הש"י וצוה אותו הש"י ע"י נביאו או הודיע לו זה הש"י כמראה הנבואה והשיב לביתו כל איש אשר הוא ירא וחרד כמו שהושרש זה בתורה עד שבזה תועלת שני להכיר לישראל כי לא בכחם נצחו אויביהם בזאת המלחמה אך היה זה מאת הש"י אשר הוא נלחם להם: