וַיָּבֹא֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י סֻכּ֔וֹת וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֖ה זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֑ע אֲשֶׁר֩ חֵרַפְתֶּ֨ם אוֹתִ֜י לֵאמֹ֗ר הֲ֠כַ֠ף זֶ֣בַח וְצַלְמֻנָּ֤ע עַתָּה֙ בְּיָדֶ֔ךָ כִּ֥י נִתֵּ֛ן לַאֲנָשֶׁ֥יךָ הַיְּעֵפִ֖ים לָֽחֶם׃

וַאֲתָא לְוַת אֱנָשֵׁי סֻכּוֹת וַאֲמַר הָא זֶבַח וְצַלְמֻנָע דְחַסִדְתּוּן יָתִי לְמֵימָר הָא כְאִלוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָע כְּעַן מְסִירִין בִּידָךְ אֲרֵי נִתַּן לְגַבְרָךְ דִמְשַׁלְהֵן לַחְמָא:

אשר חרפתם אותי. בדבר לכידתם: