וַיַּ֩עַשׂ֩ אוֹת֨וֹ גִדְע֜וֹן לְאֵפ֗וֹד וַיַּצֵּ֨ג אוֹת֤וֹ בְעִירוֹ֙ בְּעׇפְרָ֔ה וַיִּזְנ֧וּ כׇֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל אַחֲרָ֖יו שָׁ֑ם וַיְהִ֛י לְגִדְע֥וֹן וּלְבֵית֖וֹ לְמוֹקֵֽשׁ׃

וַעֲבַד יָתֵיה גִדְעוֹן לְאֵיפוֹדָא וַאֲקֵים יָתֵיהּ בְּקַרְתֵּיהּ בְּעָפְרָה וּטְעוֹ כָל יִשְׂרָאֵל בַּתְרוֹהִי לְתַמָן וַהֲוָה לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתֵיהּ לְתַקָלָא:

אותו. רצה לומר, אותו משקל הזהב מהנזמים עשה מלבוש בצורת אפוד להיות לזכרון:

ויזנו וגו׳. שם במקום עמדו עבדוהו, כי הם עשאוהו לאחר זמן לעבודה זרה והלכו שם לעבדו:

למוקש. על שבאה התקלה על ידי גדעון נהרגו בניו:

ויעש. מן הנזמים עשה אפוד תכשיט לזכר הנס, ואחרי מותו זנו אחיו, ויהי לגדעון ולביתו למוקש אחר שנכשלו בסבתו נענש במה שנהרגו בניו.

והנה עשה גדעון מהזהב הזה אפוד והוא בדמיון החגורה וידמה שעשה זה להזכיר הנס הזה והנה טעו אחריו כל ישראל לעשות ממנו ע"ג וידמה שלא היה זה הטעות בימיו ודבר זה היה לגדעון ולביתו למוקש: