וַיֹּ֨סֶף ע֣וֹד גַּ֘עַל֮ לְדַבֵּר֒ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־עָם֙ יֽוֹרְדִ֔ים מֵעִ֖ם טַבּ֣וּר הָאָ֑רֶץ וְרֹאשׁ־אֶחָ֣ד בָּ֔א מִדֶּ֖רֶךְ אֵל֥וֹן מְעוֹנְנִֽים׃

וְאוֹסֵף עוֹד גַעַל לְמַלָלָא וַאֲמַר הָא עַמָא נָחְתִין מִן תּוּקְפָא דְאַרְעָא וּמַשְׁרִיתָא חֲדָא אַתְיָא מֵאוֹרַח מֵישַׁר מְעוֹנְנַיָא:

הנה עם. לא צל הרים הוא, כי ׳הנה עם יורדים׳ וכו׳:

טבור. מיצוע הארץ וגבהו נקרא ׳טבור׳, על שם שהטבור והוא השרר שבאדם הוא בגובה הגוף ובאמצעיתו, וכן (יחזקאל לח יב) על טבור הארץ:

אבל געל הוסיף שרואה שהוא עם, ושהם חלוקים לראשים, וציין מקומם, והיה דעתו לשוב העירה.