מִקּ֥וֹל אַנְחָתִ֑י דָּבְקָ֥ה עַ֝צְמִ֗י לִבְשָׂרִֽי׃

מקול - מרוב צעקתי כחש בשרי וזה הוא: דבקה עצמי לבשרי.

מקול. ידוע כי האנחה וצרת הלב מכחשת הבשר וכאשר תהיה עמה הצעקה כל שכן שיכחש לגמרי עד שידבק העצם לעור, וקורא העור בשר לפי שעור האדם הוא הבשר שאינו נפשט מהבשר כעור הבהמה לפיכך זכר הבשר במקום העור וכן יזכור העור במקום הבשר יאכל בדי עורו:

דבקה. כי מקול האנחה משמן בשרי ירזה ודבקה לעצמותי:

מקול, כי בשר המעיים נדבק אל העצמות בסבת קול האנחה, וזה סבה לביטול כח המעכל, כמ"ש (איוב י״ט:כ׳) בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שני כמ"ש זה, ויספר מעמד האומה בימי רדיפת הדת: