רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יְהֹוָ֑ה אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד׃

רחום - הזכיר מהשלש עשרה מדות מה שצריך לו על דבר תחלואיו כאשר עשה משה בעת תפלתו, כי לא הזכיר רחום וחנון ולא ה' נוצר חסד לאלפים וכבר פירשתי הטעם במקומו, ודוד הזכיר רחום וחנון ארך אפים ורב חסד. והזכיר נוצר חסד לאלפים וזהו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו. והזכיר נושא עון ופשע וחטאה וזהו לא כחטאינו ולא כעונותינו הרחיק ממנו את פשעינו.

וטעם רחום - שיתכן עלילות לשמור עבדו טרם בוא הרעה עליו.

חנון - להושיעו בצעקו אליו.

וארך אפים - להאריך לו.

ורב חסד - שלא יפסיק חסדו.

רחום. ולא הזכיר כולם אלא דרכי הרחמים שהוא מתנהג עמנו בגלות, רחום שהוא רחום עלינו בגלות ונותן אותנו לרחמים לפני שובנו ואינם מכלים אותנו:

וחנון. שחונן אותנו בהזמנת מחייתנו:

ארך אפים. שמאריך אפו ואינו מענישנו בעת החטא אלא מאריך עלינו אולי נשוב בתשובה:

ורב חסד. שמרבה בכל יום חסדו עמנו:

רחום וגו׳‎. ר״‎ל ואלו הם דרכי טובו, רחום וגו׳‎: