וְיַ֤יִן ׀ יְשַׂמַּ֬ח לְֽבַב־אֱנ֗וֹשׁ לְהַצְהִ֣יל פָּנִ֣ים מִשָּׁ֑מֶן וְ֝לֶ֗חֶם לְֽבַב־אֱנ֥וֹשׁ יִסְעָֽד׃

ויין - הזכיר הלחם והיין, כי שניהם חיי האדם, ובעבור שהזכיר מעשה היין הזכיר מעשה הלחם.

להצהיל - לתקן להאיר.

ויין. ומוציא ג"כ מן הארץ כי גם הוא לתועלת האדם לשמח לבבו, ואם ישתהו במדה ייטיב שכלו, כי עם שמחת הלב ייטיב השכל והנביאים לעֵד: ומוציא ג"כ שמן. שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו וג"כ מדליק בו בלילה, אבל זכר עיקר תועלתו שהוא מצהיל פנים. ופי' משמן. כלומר להצהיל פני אדם ממה יהיה מהשמן. או אפשר שרמז באומרו משמן להדלקת הנר בו בלילה, כלומר מקצת תועלתו הוא להצהיל, ומראה שיש לו תועלות אחרות לצורך האדם להדליק בו ולמשוח בו. ולפי שזכר תועלת היין והשמן זכר תועלת הלחם אף על פי שגלויה תועלתו: ואמר לבב אנוש יסעד. כי אין מאכל סועד הלב כמו הלחם וכן הוא אומר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ואמר סעד לבך פת לחם:

ויין. מצמיח היין המשמח לב שותהו:

להצהיל. מצמיח השמן להאיר פני האדם על ידי כשירבה לאכול ממנו ולמשוח בו:

ולחם. מצמיח הלחם להסעיד לב האדם מחולשתו:

להצהיל. ענין הארה כמו צהלה ושמחה (אסתר א):

יסעד. ישען:

ויין, ג. ברא עץ פרי ואילני סרק, והחשובים שבעץ פרי הם הגפן שממנו יוציא יין אשר ישמח לבב אנוש, והזית אשר ישמש להצהיל פנים משמן, והם אשר נבראו לתוספת עידון ותענוג, אבל לא יועילו בלא הלחם הסועד את הלבב, ור"ל שהיין ישמח והשמן יצהיל פנים בצירוף הלחם אשר לבב אנוש יסעד, כי בלעדי הלחם ימר שכר לשותיו ולא יצהיל פנים: