כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ׃

כי - הנה הראה כי רובי השבויים לייסרם בעבור עונותיהם.

ומלת המרו - או מרו קרובה בטעם.

וככה נאצו - מהקל או נאץ ניאץ הכבד

ואמרי - אליהם פיקודי הלב, שהשם נטעם בלב כל מדבר.

כי. הודיעם כי בעונם נשבו לפי שהמרו אמרי אל והם המצות שצוה לבני אדם כי לא לישראל לבדם נאמרו המצות, כי לכל הגוים אלא שהבדיל ישראל מן האומות במצות יתירות שצוה אותם והקדישם בטהרת הגוף ובמאכלם אבל המצות השמעיות נתנו לאדם הראשון ולזרעו אחריו והם אמרי אל:

ועצת עליון. שיעץ לבני אדם שיעשו אותם וחיו בהם וממרים אותם, ישלח להם מוסרות בחלאים או יוליכם בשבי:

נאצו. מבנין הקל בשקל שמרו מפני ההפסק:

כי המרו. וגמול העונש בא על כי המרו אמרי אל:

המרו. מלשון מרי ומרד:

נאצו. ענין בזיון:

כי, ובאר שמה שבאה עליהם הרעה השנית, (אחר שעשה להם נס מרעה הראשונה), זה היה ע"י מה שאחר שנעשה להם נס ונצולו מן המדבר שבו על קיאם והמרו אמרי אל, ובזה נאצו עצת עליון, שמה שיעץ לעשות להם נס היה כדי שעי"כ ישובו אליו וישמרו מצותיו והם לא כן עשו, ולכן הכניע את לבם לתשובה ע"י העמל, ולכן כשלו הזמין ה' לפניהם מכשול שינתנו בבית האסורים, ועל ידי שאין עוזר, ע"י כך (יג-יד) ויזעקו אל ה' ויחזרו בתשובה, ואז יוציאם מחשך וצלמות וגם ינתק מוסרותיהם: