אֶ֭בֶן מָאֲס֣וּ הַבּוֹנִ֑ים הָ֝יְתָ֗ה לְרֹ֣אשׁ פִּנָּֽה׃

אבן - דרך משל שהיו העמים מבזין אותו ובסוף התגבר עליהם, או ידבר ברוח הקדש על ישראל שהם בגלות.

אבן מאסו הבונים. אם על ישראל נאמר יקרא כל ישראל בכלל אבן על דרך משל כי ישראל עיקר בנין העולם בחוקיהם ובמשפטיהם, והיו מואסים אותם המלכים שיהיו אפילו אחד מאבני הבנין כל שכן שתהיה:

פנה. כלומר שאין צורך לעולם בהם והנה בעת הישועה היתה לראש פנה, כמו שעושה אדם פינות הבית באבנים גדולות ויפות להעמיד ולקיים אבני הבנין, כן יהיו ישרא לעתיד לבא יהיו לראש יהיו קיום העולם:

אבן מאסו. עם כי הייתי אני דוד כמו האבן אשר מאסו הבונים לתתו בבנין עתה אני אבן הניתן בראש הזויות (כי הדרך לתת האבן המשובח ביותר בפנת הכותל להיות נראה משתי הרוחות):

פנה. זוית:

אבן, המלכות תצויר כבנין כמ"ש כ"פ, והמלך הוא יסוד הבנין כמ"ש הנני יסד בציון אבן (ישעיהו כ״ח:ט״ז), שנאמר על חזקיה, והבונים מאסו בו אז, כי עמדו אז שבנא וסייעתו לחלוק על מלכותו, ובכ"ז היתה לראש פנה, וזה לא היה בדרך הטבע, רק מאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו, כי היה עפ"י נס ופלא, ולכן זה היום עשה ה', הוא מיוחס לה', ובו נגילה ונשמחה, בה' נשמח לא בהתשועה עצמה כי עקר השמחה היא מה שנודע לנו שה' עמנו ושנתן ליראיו נס להתנוסס: