שׁוּבָ֣ה יְ֭הֹוָה אֶת־[שְׁבִיתֵ֑נוּ] (שבותנו) כַּאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃

שובה - המשורר ידבר על לשון ישראל.

כאפיקים - כמים חזקים.

בנגב - לעולם חם, בעבור השמש, או לשון תרגום נגובו מיא.

שובה. אמרו ישראל בעודם בגלות שובה ופירושו הניחנו שבותינו גלותינו, וכתוב בוי"ו וקרי ביו"ד והענין אחד:

כאפיקים בנגב. נגב היא ארץ יבישה כמו ארץ הנגב נתתני והיא צמאה למים, ואם יעברו בה אפיקי מים יהיה חידוש גדול וטובה גדולה כן תשובת גלותינו, דימה הגלות לנגב והישועה לאפיקי מים:

שובה ה׳‎. עודם בגולה יאמרו השב בני הגולה למקומם ונהיה כאפיקים בנגב ר״‎ל כמים הנגרים בחוזק במקום נגובה ויבשה:

שובה. מלשון השבה:

שביתנו. מלשון שבי:

כאפיקים. עניינו מים הנגרים בחוזק כמו אפיקי מים (לעיל מב):

בנגב. ענין יובש כמו ארץ הנגב נתתני (יהושע טו):

(ד-ה) שובה, ע"פ ההצעה הנזכרת יבקש המשורר שיעשה ה' שתהיה התשועה בדבר חדש אשר לא קוו עליה, והוא מה שיביא הגאולה קודם הזמן, כי אם תבא הגאולה בזמן המיועד מפי הנביאים אחרי שבעים שנה דומה לקוצר שדה תבואה על ראש גיא שמנים בארץ טובה, אשר בטח בלבו שישא אלומותיו והשמחה אינה גדולה כ"כ כי אינו דבר חדש, משא"כ אם תבוא הגאולה קודם זמן המיועד ידמה למי שזרע בארץ נגובה שכבר התיאש למצוא שם פרי תבואה, ופתאום באו אפיקי מים והשקו את פני האדמה, ובבוא לקצור נהפך אבלו לששון, שזה דבר שלא קוה עליו, וז"ש שובה ה' את שביתנו קודם הזמן בענין שנדמה לאפיקים בנגב, אשר הזורעים בדמעה שבעת הזריעה התיאש ממצוא שכר בעמלו ופתאום יקצרו ברנה, ומוסיף והולך עוד ציור יותר גדול, שאם גם אח"כ שכבר באו אפיקים והשקו את האדמה לא ידע בעל השדה מזה, עד שגם בעת שהולך לקציר הוא בוכה עדיין, וז"ש.