תִּדְבַּֽק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

תדבק - טעם לשוני כי הלשון הוגה בשירים,

אזכרכי - בדבור כמו ומשא ה' לא תזכרו עוד.

אם לא אעלה - הטעם שיקדים זכר ירושלם, על ראש שמחתו.

תדבק לשוני. שלא תוכל לדבר ולשיר שיר:

אם לא אזכרך. אזכור חורבנך, ואתאבל עליו ולא אשיר על ראש שמחתי כשאשמח בשום שמחה אזכור אבל ירושלים ואעליהו על ראש השמחה. עד הנה דברי הלוים והשלשה פסוקים האחרונים הם דברי המשורר ובעודו מתנבא על גלות בבל ראה ברוח הקודש גלות בית שני ואמר:

תדבק. תהיה לשוני דבוקה לחכי לבל אוכל לדבר אם לא אזכיר אותך תמיד ואם לא אעלה את זכרון ירושלים בראש שמחתי ר״‎ל בתחילת השמחה אשים לה זכרון לבל אשכחה בעת תוקף השמחה:

על ראש. כמו בראש וכן עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו) ומשפטו בחרבכם: