כִּ֥י רָ֘דַ֤ף אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֗י דִּכָּ֣א לָ֭אָרֶץ חַיָּתִ֑י הוֹשִׁבַ֥נִי בְ֝מַחֲשַׁכִּ֗ים כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם׃

כי, דכא - רמז לבוז ולקלון.

וטעם במחשכים - שהוא נחבא מפניו, או ידמה צרת הלב ליושב חשך שאיננו רואה.

כמתי עולם - שיש להם זמן רב שמתו.

דכא לארץ חיתי. כאילו היא לארץ כי הקרובה היא למיתה:

במחשכים. ירכתי המערה שהיה יושב שאין שם אורה והנה הוא כמת שהוא בחשך תחת הארץ: ואמר כמתי עולם. כלומר שמתו זה זמן רב נואש אדם מהם מהתקומה ומהאור יותר משאר מתי מזמן קרוב, אע"פ שאלה ואלה אין להם דרך תקומה מדרך הטבע, זכר הרחוקים יותר מדרך התקומה שכבר נשחתה צורת גופם:

כי רדף. ר״‎ל והנה תפלתי היא על אשר רדף אויב נפשי:

דכא וגו׳‎. כתת חיי להורידה לארץ:

הושיבני. האויב הושיב אותי במקום חושך כמו המתים אשר מעולם השוכנים בחשכת הקבר:

דכא. ענין שבר וכתיתה:

חיתי. היא הנפש כמ״ש ויהי האדם לנפש חיה (ברא׳ ב):

כי רדף, ר"ל שנגע בו האויב בשני חלקיו, א. בנפשו האלהית במה שבקש להחטיאו ולגרשו מהסתפח בנחלת ה', עז"א כי רדף אויב נפשי, ב. בחיי הגוף, כי דכא לארץ חיתי עד שהושיבני במחשכים, היא המערה ששם ישב בחשך כמתי עולם הקבורים בבור, באופן שאני נעדר פה בין משלמות הנפשי בין מחיי הגויה: