תְּהִלִּים ט״ו · ג׳

לֹֽא־רָגַ֨ל ׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹבֽוֹ׃

במילים פשוטות

הפסוק נלמד כאן לצד כל המפרשים הקלאסיים שלמטה. הסבר מקורי מונגש לפסוק זה נמצא בהכנה ובבדיקה, ויתווסף בקרוב.

כל המפרשים

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

לא רגל על לשונו - כמו וירגל בעבדך. והטעם: לגלות המסתרים כדרך המרגלים.

לא נשא - על דרך לא תשא שמע שוא. ויש אומרים: לא עשה דבר שיחרפו בו קרוביו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רד״ק

רבי דוד קמחי · פרובנס, המאה ה־13

לא רגל על לשנו בזה הפסוק אמר מצות לא תעשה בלשון ובמעשה, אבל בלב לא היה צריך להזכיר כי כבר אמר: ודבר אמת בלבבו; ואם מחשבותיו אמת וצדק, אין רע במחשבותיו. ואמר: לא רגל על לשנו ולא אמר שאר מצות לא תעשה שהן בלשון, כמו לא תענה ברעך (שמות כ טז); אלהים לא תקלל (שם כב כז) והדומין להן, כי אמר אותה שהיא אמת, וכל שכן האחרות; כי הרכילות אף על פי שהיא אמת, יצא רע גדול ממנה. ולפיכך אמר ודבר אמת בלבבו, כי האמת שהיא רעה לא ידבר, והיא הרכילות.

לא עשה לרעהו רעה ורעהו וקרבו הוא שיש לו משא ומתן עמו או שכנו. ובאמרו כי לא עשה לרעהו רעה אינו אומר, כי לאחרים עשה, אלא דבר הכתוב על ההוה; כמו ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז), אינו אומר, כי מותר לו להונות אדם אחר שהוא נכרי שאינו עמיתו. וכן לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ טז), אינו אומר, כי באחר שאינו רעו מותר להעיד עדות שקר; אלא לפי שמשאו ומתנו ועסקיו עמו. וכן הוא מנהג הלשון בהרבה מקומות. ובאמרו: לא עשה לרעהו רעה כלל כל מצות לא תעשה שבין אדם לחברו. ואמר בתורת הלשון:

וחרפה לא נשא על קרבו: שלא חרף וגדף אדם, אף על פי שהוא גדפהו או הרע לו. ואמר: נשא בנטילת הלשון, כמו לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא (שמות כ ז); לא תשא שמע שוא (שם כג א). ובאמרו: קרבו הוא הדין לאחר, אלא שדבר על ההוה כמו שפרשנו. וקרבו כמו רעהו, שהוא קרוב אליו במשאו ובמתנו, או שכנו קרוב מן השאר, כי דברי האדם ועסקיו ברוב עם אלו.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר · המאה ה־18

לא נשא. לא הטיל על קרובו דבר חרפה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מצודת ציון

רבי יחיאל הלל אלטשולר · המאה ה־18

רגל. ענין רכילות ולה״ר כמו וירגל בעבדך (ש״ב י״ט):

לא נשא. לא הטיל:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

מלבי״ם

רבי מאיר לייבוש · המאה ה־19

לא, ובאשר מטבע האדם לדרוש גנות חברו, ולהגיע לו רעה מצד מדת הכבוד ומדת הקנאה, אמר שלא רגל על לשונו, ר"ל לא ידבר ממנו בענין שמתוך הלשון יהיה עליו איזה רכילות, כמ"ש חז"ל ה"ד לה"ר דאמר נורא בי פלניא, וכן שלא עשה לרעהו שום רעה, ובאשר מטבע האדם לנטות אחרי קרוביו ולחפות בעדם, אומר שלא עשה לרעהו רעה אף שיגיע מזה תועלת לקרוביו, כי חרפה לא נשא בעבור קרובו, שיחפה עליו בעבור אהבת הקרובים, כי בהפך נבזה בעיניו קרובו הנמאס במעשיו, וכמ"ש זה חז"ל על חזקיה שגרר עצמות אביו על מטה של חבלים, אבל את יראי ה' יכבד הגם שאינם קרוביו, שמזה מבואר שעקר רגשות לבו הוא לכבוד ה' לכבד יראיו ולהבזות עוברי מצותיו ולא לבד שלא יתפעל מאהבת הקרובים כי לא יתפעל גם מאהבת עצמו, שהוא נשבע ומקבל בנדר להרע לעצמו לצום ולהתענות, ולא ימיר את נדרו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל