אני - אין לי חפץ רק לחזות פניך, כי צדק ששמרתי היה סבה להתענגי בראותי פניך. והטעם: להכיר מעשה השם כי הם כולם כללים ובחכמה עשוים ולנצח עומדים, ואני שבע מתענוג תמונתך לא כאשר תמלא בטנם, וזה איננו בחלום רק בהקיץ וזאת המחזה אינה במראה העין רק במראה שקול הדעת, שהם מראות אלהים באמת, ואלה הדברים לא יבינם רק מי שלמד חכמת הנפש.
אני בצדק אחזה פניך אמר דוד: הרשעים אין להם חפץ בעולם הבא, ולא כך אני כי אני מצפה ומיחל לחזות פניך בעולם הבא. ומה שאמר: אני בצדק; כי אני מצפה ומיחל לחזות פניך לעולם הבא בצדק שאעשה בעולם הזה, לא לאכול ולהתענג כמוהם.
אשבעה אמר אשבעה כנגד ישבעו בנים: הם ישבעו בעולם הזה, ואני אשבעה לעולם הבא.
בהקיץ כי לא תמות ותישן נפשי, הפך וישנו שנת עולם (ירמיהו נא לט נז).
תמונתך: על דרך ותמנת יי' יביט (בדבר יב ח) שהוא כמו תמנת יי' ראה; והוא השגת השכל, מכבוד האל כפי כח הנשמה אחרי הפרדה מהגוף. ומשה רבנו, עליו השלום, היה לו זה עם חיי הגוף, מה שלא היה כן לשאר הביאים, כי שכלו היה שכל בפועל, כשנתבטלו לו כלי הגוף, כלם לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד כח); ואז תמנת יי' יביט. ולא כן אליהו שנאמר בו בכח האכילה ההיא כמו שפרשנו במלכים (א יט ח). ולשאר הנביאים יהיה להם זה אחר מיתה. והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש הפסוק הזה: בעולם הזה; וכן פרש אותו: יש לי חפץ לחזות פניך, כי הצדק ששמרתי היתה סבה להתענגי בראותי פניך. והטעם להכיר ולהביט מעשי יי' שהם כללים בחכמה עשוים ולנצח עומדים. ואני שבע מתענוג תמונתך, לא כמו הרשעים שהם מתים מחלד, שהם שבעים כאשר תמלא בטנם; וזה איננו בחלום רק בהקיץ. וזאת המחזה איננה במראות העין רק במראות שקול הדעת שהן מראות אלהים באמת.
בצדק. בעבור הצדק שעשיתי אזכה לחזות פניך ואשבעה ממראית תמונתך בעת בא זמן היקיצה הוא תחיית המתים כמ״ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו׳ (דניאל י״ב):
אני אהיה נבדל ממתים מחלד אלה, כי בצדק אחזה פניך, אין עסקי בצרכי הגויה הכלה ואובדת רק אני אחזה פניך בצדק שאני עוסק בו, שבו אשלים את נפשי וע"י אתהלך לפני ה' לחזות אור פניו ולדבקה בו אשבעה בהקיץ תמונתך, אני איני שבע בעוה"ז לא שביעת הבטן ולא שביעת הבנים, כמתים מחלד שאמר תמלא בטנם ישבעו בנים, רק אז אשבעה עת יקיץ תמונתך, ימליץ כי תמונת ה' נמצא באדם, שהיא נפשו האלהית שהיא צלם אלהים ותמונתו, כי היא חלק אלוה ובה מצויר האלהית ותמונתו, רק שתמונת ה' הנמצא באדם היא ישינה כ"ז שהגוף חי, כי נרדמת בחיק הגויה, כמי שישן שהגם שהוא חי אין כחותיו פועלים ומתראים אז, כן כחותיה ופעולותיה האלהיים נעלמים אז ונרדמים, ואחר שתפשט את הגויה, אז תקיץ התמונה האלהית משינתה, והצלם האלהי ודמותו שהיא הנפש יתעורר ויקוץ, ואז אשבעה מעדן הנצחי ומפרי הצדק שעשיתי בעודי בחיים, אשר בו אחזה פניך, ואיני דומה כמתים מחלד שישבעו בעוה"ז מן הצפון להם לעוה"ב: