אֱֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֻֽמִיָּ֥ה לִֽי׃

אלהי - התימה כי אתה אלהי ואיך לא תענה?! והטעם: כי אין לי אלוה אחר מבלעדיך ולא אקרא רגע אחד ואדום, רק ולא דומיה לי.

אלהי אקרא יומם ביום ולא תענה

ולילה ובלילה אקרא

ולא דמיה לי: מצעקתי, ואתה לא תענה. ודמיה שם ולא תאר.

ולילה. ואף בלילה אני קורא ומתפלל:

ולא דומיה לי. לא אשתוק כי כשהאדם נענה דרכו לשתוק אבל לא כשעדיין לא נענה:

אלהי, (התאוננות ב' על שאינו מקבל תפלה) הלא אקרא כל היום ומדוע לא תענה? וגם אקרא בלילה וגם לא דומיה לי שאיני מחריש רגע ומדוע לא תענה? ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ר"ל הלא תהלות ישראל אשר המה מהללים אותך מעולם הוא שאתה קדוש יושב, שהם מהללים אותך שאתה קדוש, היינו נבדל מכל משיגי הגשם, ואתה יושב, שהישיבה תורה על הקביעות שאתה בלתי משתנה בעת מן העתים, וא"כ איך נשתנית עתה שמעולם היית מושיע את אבותינו ועתה אינך מושיע, כמ"ש בך בטחו אבותינו וכו' כאלו השיג אותך חולשה ולאות שהוא אחד ממשיגי הגשם וזה הפך הקדושה, או כאלו נשתנית ממה שהיית מקדם וזה הפך הישיבה, הפך תהלות ישראל ושבחיהם שלא תלאה ולא תשתנה, וא"כ אשאל, הלא בך בטחו אבותינו, ובזה הרויחו שני דברים, א. בטחו, שעי"ז היו בטוחים ומצאו מרגוע בנפשם מגודל בטחונם, ב. ותפלטמו, שבאמת נצולו עי"כ אליך מבאר שתי התועליות האלה שהשיגו מן הבטחון, א. התכלית שהשיגו מן הבטחון (נגד מ"ש ותפלטמו), כי אליך זעקו ונמלטו ותכלית זה מעולה מן הבוטח בבשר שלא יושיע בכל עת אבל הם נמלטו בכל עת שזעקו, ב"ו אינו קרוב תמיד אל הבוטח ואתה בכל עת שזעקו היית בצדם לשמוע זעקתם, ב. מעלת הבטחון מצד עצמו [נגד מ"ש בטחו], כי בך בטחו ולא בושו, שהבוטח בבשר יבוש על הבטחון שישפיל א"ע לב"ו כמהו, אך בטחונם בך היה להם לכבוד: