אכלו - זה הפסוק כנגד יאכלו ענוים וישבעו כי דשני ארץ הם המתענגים בעולם הזה לאכול כל דשן.
ודשני ארץ - הפך ענוים והטעם אם יתעדנו בעולם הזה בסוף ובאחרית ימיהם ישתחוו למלך האוסף רוחם ואין כח בהם למרות, וככה לפניו יכרעו כל יורדי עפר.
וטעם: ונפשו לא חיה - על דרך: בנות צעדה עלי שור, כי אחד מהם לא יוכל לחיות נפשו וזה רמז כי תאבד נפשם בעולם הזה הפך הענוים, שכתוב בהם: יחי לבבכם לעד.
אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה: פרש אדני אבי, זכרו לברכה, הפסוק לשני פנים: כי הגוים שישבו אל יי' שהיו דשנים ורעננים כן יהיו עתה, כי האל יקבל אותם בתשובתם, ויאכלו וישתחוו לאל ויודו לו על כל הטובה; אבל יש מן הגוים שאפילו יכרעו לפניו לא יקבלם: אותם שהרגו ישראל, שהם יורדי עפר, כלומר שיהיו בגיהנם, ולא יחיה האל נפש אחד מהם, כמו שאמר הנביא (יואל ד כא): ונקיתי דמם לא נקיתי. כי כל הרעות שעשו לישראל יוכלו לתת תשלומים, כמו שאמר (ישעיהו ס יז): תחת הנחשת אביא זהב, אבל דם האדם לא יוכלו לשלם, לפיכך תהיה נפשם תחת נפשם; ונכון הוא זה הפרוש. אבל החכם רבי אברהם פרש בענין אחר כל הפסוק. ואמר: דשני ארץ הם המתענגים בעולם הזה לאכל כל דשן, ואם יתעדנו בעולם הזה, באחרית ימיהם ישתחוו ויכרעו לפני המלאך האוסף רוחם ולא יוכל אחד מהם להחיות את נפשו. וזהו רמז, כי תאבד נפשם בעולם הבא, הפך הענוים שאמר בהם: יחי לבבכם לעד. וזה שאמר: לפני המלאך האוסף רוחם הוא דרך דרש; וכן אמרו בדרש (בבלי נדה ל ב; שוחר טוב בקצת שנוי לשון): כי לי תכרע כל ברך (ישעיהו מה כג) זה יום המיתה, שנאמר: לפניו יכרעו כל יורדי עפר.
כל דשני ארץ. כל שמנים ובריאים כאשר יאכלו מה ר״ל כאשר יבוא להם טובה ישתחוו לה׳ כי יכירו שהכל בא מידו:
כל יורדי עפר. כל בני אדם המעותדים לרדת בעפר הקבר:
דשני. מלשון דשן ושמן:
אכלו הנה כל דשני ארץ אשר כל עסקם לפטם את גופם ולדשנו כעגלי מרבק, הם אכלו עד שישתחוו וישוח קומתם מרוב מילוי הבטן, אבל מה יועיל להם מה שמדשנים את גופם שעתיד להיות רמה ותולעה, ואין נותנים מזון וחיות לנפשם הרוחנית, הלא לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, הלא לבסוף ביום המות שיגיעו לתת דין וחשבון לפני ה', הלא אז יכרעו אלה אשר המה יורדי עפר ולא חיו את נפשם, אשר לא עשו דבר שתשאר נפשם חיה בחיים הנצחיים ולא התעסקו רק לצרכי הגוף שהוא ירד עתה לעפר: