מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַ֭יהֹוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהֹוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃

הבו לה'. הכינו לה' והכינו לו אתם בני אילי הארץ מכאן שאומרים אבות, ומנחם חבר הבו לשון נתינה:

מזמור, הבו לה' בני אלים - הבו - אולי תשתנה תנועת הה"א בעבור אות הגרון, כמו: את אשר תאפו אפו.

ובני אלים - הם הכוכבים והעד: ברן יחד כוכבי בקר, ואחריו: ויריעו כל בני אלהים והטעם כפול. טעם להזכיר הכוכבים, כי כפי מערכתם ירדו הגשמים בעזרת אלהי האלהים והזכיר פעם אחרת הבו לה', כי כן תמיד על דרך: נשאו נהרות ה'.

וטעם הבו לה' - ברבות על דרך תנו עוז, שתודו שהעוז והכבוד לשם לבדו.

וטעם והשתחוו - כהשתחות העבד לאדוניו, ברצותו לעשות את אשר יצונו. והטעם: כי אין יכולת בכוכבים לשנות את תנועתם ודרכי מערכתם.

מזמור לדוד הבו ליהוה בני אלים הבו ליהוה כבוד ועז: הבו ליי' כמו תנו ליי' כבוד, תנו עז לאלהים (תהלים סח לה). והנתינה בדבור ובהודאה. והכפל כמנהג הלשון לחזק הדבר. וכפל עוד ואמר:

בני אלים. הם המלאכים:

הבו לה׳‎. חוזר ומפרש מהו ואמר הבו לה׳‎ כבוד ועוז ר״‎ל שבחו ואמרו הכבוד והעוז המה לה׳‎:

הבו. תנו כמו הבה את אשתי (בראשי׳ כ״ט) רצה לומר תנו בפה ואמרו כמו ולא נתן תפלה (איוב א׳):

אלים. חזקים כמו אילי מואב (שמות ט״ו):

מזמור לדוד, הוסד על חורבן ושטף אשר היה בעת ההיא בגלילות סוריא ע"י סופה וסער מתחולל, ע"י זרם ושטף מים רבים, ע"י אש להבות רעמים וברקים נוראים עוקרי ארזים ומשברי סלעים, ע"י רוגז ורעש אשר סבב מן המדבר זאר"א עד כל גבולות הארץ מדרום לצפון מהמדבר עד הלבנון, אשר התעוררו כל ארבעה האיתנים מוסדי הארץ לבלעה ולהחריבה, אולם בבוא בני אלים אלה הנוראים אל ארץ הקדושה שם שחו ראשם, שם השתחוו ויחרדו מפני מלך הכבוד רם ונשא השוכן בהיכלו בהדרת קדש, שם שקעה האש ותשב סערה לדממה, וה' ברך את עמו בשלום הבו לה', הזמינו א"ע לה' להיות מלאכיו ושלוחיו, אתם בני אלים! אתם כחות הטבע הנשגבות הזמינו עצמכם לה' השולח אתכם לעשות דברו הבו והזמינו עצמכם לה' להיות שלוחיו, אתם כבוד ועז ! אתם בני אלים שעל ידכם מתראה כבוד ה' ועוזו וגבורותיו: