אֱֽלֹהַ֗י עָלַי֮ נַפְשִׁ֢י תִשְׁתּ֫וֹחָ֥ח עַל־כֵּ֗ן אֶ֭זְכׇּרְךָ מֵאֶ֣רֶץ יַרְדֵּ֑ן וְ֝חֶרְמוֹנִ֗ים מֵהַ֥ר מִצְעָֽר׃

אלהי - תשוב מה תשתוחחי.

וטעם מארץ ירדן - שהיו באים למועדים מעבר הירדן מזרחה.

וטעם חרמונים הרים, גם מצער שם הר.

אלהי. כלומר על כן תשתוחח עלי ותהמה כשאזכרה שהיינו רגילים לבא מארץ ירדן לעלות לבית המקדש וכן אום שהיו יושבים בהר חרמון וכן מהר מצער זכר קצות א"י שהיו עולים לרגל, כי הר חרמון מעבר הירדן מזרחה והר מצער לא נמצא, ואולי יהי' מעבר הירדן ואפשר שהיה ציעור הנזכר בערי יהודה שהיה בהר:

אלהי. כאלו תחזור הנפש להתרעם שוב ואומרת אתה אלהי הנה נפשי עלי תשתוחח על אשר אזכור הטובה שהיה לי ממך אשר הלכנו אל בית ה׳‎ מארץ ירדן וכו׳‎ וזכר המקומות ההם על כי היו בקצה גבול ארץ ישראל:

על כן. על אשר:

וחרמונים. הרי חרמון:

מצער. כך שם ההר:

אלהי, (חלק ב') מתחיל התאוננות השני על שעתה אותותינו לא ראינו ונעדרו הנסים והנפלאות, ועז"א אלהי עלי נפשי תשתוחח על ענין שני, כי על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים, שאזכור הנסים שעשית מקדם אצל הירדן ואצל הרי חרמון מהר מצער של הרי חרמון, שהיה מחולק להר גדול וקטן ועל ההר המצער היו רוב הנסים בעת מלחמת כנען: