כִּ֤י שָׁ֣חָה לֶעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ׃

כי - מה תקוה תהיה לנו ונפשינו שהיא מן השמים העליונים.

שחה לעפר - והדבק לארץ הוא הקבר.

וטעם בטננו - הוא הגוף.

כי. מתי תושיענו כי נפשנו שחה עד לעפר כלומר קרובה לצאת מן הגוף:

דבקה לארץ בטננו. כי הנופל יסמוך על ידו וכי תמעד ידו הנה בטנו דבקה לארץ:

כי שחה. נפשנו מושפלת עד לעפר:

שחה. מלשון שחיה וכפיפה:

כי שחה לעפר נפשנו, הוא גלות הנפש, וגם דבקה לארץ בטננו גלות הגוף: